“הנפשות הפועלות” היא תערוכה משותפת לארבעה ציירים, משותפת במובן ההיכרות העמוקה של הנפשות הפועלות בה את תהליכי העבודה והיצירה שלהן. הארבעה הם חלק מקהילה יוצרת ב“הכולל סטודיו לציור עכשווי.“
יצירתם של הארבעה אחוזה בשאלות על מרחבים אינטימיים שכל אחד מהם חוקר על פי דרכו. אצל כולם מתקיים בציור פירוק המאפשר השתנות, התבוננות רפלקסיבית בצד ביקורת עצמית. אין כאן חיפוש אחר שלמות, כי אם חקירה מעמיקה של תהליכים, של היחסים הפתלתלים ולעיתים המתעתעים ששפת הציור מציבה בפניהם.
בתערוכה מוצגים מקבצי עבודות – מקבץ סולו עבור כל צייר, ומקבצים משותפים המבקשים לעורר שיח על שאלות ציוריות העולות מהם. בנוסף משולבים בתערוכה מספר פרטי אומנות שנוצרו על ידי הוריהם, והם מלווים את התערוכה.
הילד החולם | ורד הקרט
בציוריה של ורד הקרט יש מתח בין דימוי הילדים הישנים לבין המסע הציורי הקולאז’יסטי של פירוק והרכבה המתרחש בהם. אלה ציורים חושניים עם כל ההנאות והתענוגות במעשה הציור – ערבוב הצבעים, משיכות המכחול, ניגובים, מריחות, הדבקות. הם עשויים במדיה מעורבת, שמן, ספריי, אקריליק על מצעים שונים כמו קנבס, עץ, נייר, תחריט וקולאז׳.
הדמויות והחללים מתגלים לאיטם – משובשים ומסוכסכים עם הרקע – לפעמים בני הבית כלל לא נוכחים ונותר רק החלל הריק שבו הם היו. העבודות מצוירות בחלקן על גבי ציורים ישנים של ורד, המהווים קרקע פורייה עבורה לבניית דימוי חדש ומפתיע. החיבור בין הישן לחדש מייצר מורכבות חידתית ומציע פרספקטיבה חדשה לעולם הנמצא בסכנת התפוררות.
במערכה הראשונה במחזה ״הילד החולם״ של חנוך לוין מביעה האם משאלה: ”שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר, כי יותר טוב כבר לא יהיה. שנהפוך שלושתנו לטבע דומם: הורים מסתכלים על ילד חולם.“ הבעה של אופטימיות ופסימיות גם יחד. כמו אצל לוין, הילד בציוריה של הקרט ישן, ושנתו דומה למוות. חלום ומוות מתמזגים בחלל הציורי. “בועת חלומותיו” של הילד מגוננת עליו מפני המציאות הפולשנית.
בציור “מתאבל ללא קץ” הנער הישן הנישא בידי כריש, כרוך בסדינים, נתון בידיהם של כוחות רעים. החלל הציורי, שבמבט ראשון נראה כחלקת טבע, מתפרק ללוחות שהמעברים ביניהם חושפים את “אמצעי הייצור” של הדימוי המקורי. קונסטרוקציה זו מייצרת דיסוננס בין מציאות לחלום.
גם שמו של הציור, ״שלגיה מתה״ מתקשר לניפוצה של פנטזיית הצלה על ידי נסיך. כשחוקרים את גלגוליו הקודמים של הציור מגלים שהקרט ביקשה להסתיר רמז לדמותה של שלגייה שהתגלה בתוך ציור מופשט, תוך שהיא מוסיפה עליה שכבת חלום, פנטזיית ילדות אומניפוטנטית של תעופה.
על משטח הציור מתרחשים חיבורים מוזרים של הטעיה, מתח, הצהרות נוכחות והיעלמות, ייצוג של דימוי ובו בזמן הסוואה שלו, תהליכים של ביטול, מחיקה והסתרה – ספק וחוסר ודאות כנקודת מוצא להרפתקה הציורית שלה. לחוסר הוודאות יש אפקט משחרר של חופש מדוגמות ומנקיטת עמדה צרה וכובלת.
יפעת לייסט-פרמן, אוצרת
הנפשות הפועלות, אפריל 2024, גלריה מרי, ירושלים; אוצרת: יפעת לייסט–פרמן